אלסנדרו פרסן והולדת המְנֶמוֹדְרָמָה
אלכסנדרו פייראיזן, או בשמו האמנותי אלסנדרו פרסן, היה מורה דגול, מאסטרו מרכזי, בזירת התיאטרון המערבי של המאה ה-20. המְנֶמוֹדְרָמָה שלו הייתה אבן הפינה בתהליך שינוי הצורה שעברה טכניקת המשחק שייסד סטניסלבסקי, ובהמשך שינתה פניה והורחבה בדרכים מגוונות על ידי אנשי תיאטרון דגולים נוספים. אנשים כמו: אנטונן ארטו, גורדון קרייג, וסבולוד מיירהולד, יבגני וכטנגוב, יז'י גרוטובסקי.
אפשר לומר שקורות חייו מתמצתים את כל ההיסטוריה הדרמטית של מאה ששתי מלחמות העולם עברו עליה. אלכסנדרו פייראיזן נולד ב-1911 למשפחה יהודית בלודז' שבפולין. כבר בגיל שלוש עבר עם משפחתו לג'נובה שבאיטליה. בג'נובה למד בבית ספר יסודי, בתיכון ובאוניברסיטה. לאחר שהוסמך בפילוסופיה נסע לפריז ונהג לפקוד את ה'קרטל', כלומר אותה קבוצת אמנים שהיו בהם במאים כמו שארל דולן, לואי ז'ובה, גסטון באטי, ז'ורז' פיטואף וז'אק קופו. קבוצה שנולדה בתחילת שנות השלושים כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי והאקדמי ששורשיו במאה התשע עשרה. מפריז עבר לוורשה ולבלארוס. הוא הצליח להימלט בנס מבלארוס בשנת 1939, לפני שנסגרו הגבולות בגלל המלחמה שהצית הטירוף הנאצי הנפשע. כך התחילה עבור אלסנדרו פרסן תקופה של מלחמה אנטי-פשיסטית, שבה הצטרף לקבוצת אינטלקטואלים שייסדו קרלו רוסלי וג'וזפה רנזי. בתחילת 1943 הצטרף לתנועת ההתנגדות האיטלקית, וזמן קצר לאחר מכן נאלץ לברוח לשווייץ עם משפחתו. הם נדדו ממחנה פליטים אחד למשנהו עד שלבסוף שבו לאיטליה בשנת 1945. באיטליה הציע לו סנדרו פרטיני להיות מזכיר ועד השחרור הלאומי של ג'נובה ושל ליגוריה. פרסן קיבל עליו את התפקיד ובמקביל כתב בעיתון "קוריירה דל פופולו", אבל באותה עת כל מעייניו הופנו כבר לתיאטרון. בשנת 1947 הפיק את הקומדיה 'לאה ליבוביץ', שהקים לתחייה מתוך אגדה חסידית עתיקה בעזרת תפאורה ותלבושות שיצר עמנואל לוצאטי, עמית וחבר קרוב שלו, ובכך החלה פעילותו התיאטרלית ומופלאה כבמאי, מחזאי, ולבסוף גם מורה ומחנך. בשנת 1957 ייסד ברומא את 'סטודיו פרסן לאמנויות הבמה'. בתחילה יישם בסטודיו את שיטת סטניסלבסקי, ואחר כך נטש אותה מפני שסבר שהיא מושפעת יתר על המידה מהנטורליזם והפוזיטיביזם של תחילת המאה. הוא סבר שהתיאטרון המודרני איבד את הסמכות לעצב את התנהגות האדם בעולם, והפך למעין פעילות אסתטית משעשעת בלבד. הוא היה משוכנע שלצורך הולדתו המחודשת, האמיתית והמוחלטת, של תיאטרון הכרחי להתייחס לאנתרופולוגיה, ענף המדע היחיד שיש ביכולתו לסייע למחנך ליצור סוג חדש של שחקן המסוגל לשחזר את מורשת האבות האבודה, המשותפת לכל בן אנוש, המסוגל להשתלט מחדש על 'המעשה התיאטרלי הקדמוני' של 'האדם שהזדהה עם האל. שהפך להיות אל.' באותו שלב יצא אלסנדרו פרסן למסע ארוך ומפרך בברזל שבו למד את הכשוף ואת הפולחנים קדומים אשר האוכלוסייה האינדיאנית עדיין עורכת. כך תיאר הוא עצמו את מניעיו למחקר הארוך והמורכב בסרטון נדיר: "בעוד האמנויות האחרות הצליחו להמציא מחדש את יכולת הביטוי שלהן, ממשיך התיאטרון להשתמש בשפה המסורתית שלו. מכאן נובע, במיוחד בהשוואה לאמצעי תקשורת ההמונים, סוג של בלבול שפות. במצב זה של חוסר וודאות הכרחי לדעתי לצאת לחיפוש אחר שפה תיאטרלית אמיתית, בהנחה שקימת שפה שכזאת, להעפיל שוב למקורות החיים התיאטרליים ולהבין כיצד משולב התיאטרון בתרבות המקור שלו, מה מקומו ומה שפתו. בשלב זה נכנסת האנתרופולוגיה לסדנה. האנתרופולוגיה אכן מסוגלת לספק מידע מדויק מאוד על צורתו המקורית של התיאטרון: הריטואל, הפולחן הטקסי. במהלך טקס הפולחן מזדהה הכוהן עם האל, הוא מאבד את זהותו הפרטית והופך להיות האל. זוהי ליבת החיים התיאטרליים, שהיא היכולת להפוך למישהו אחר. במהלך הדורות הוחלף אלוהים בדמות אחרת, אבל הפעולה נשארה אותה פעולה. כיום הפעולה הזאת מעוותת ומסולפת בצורה כה מוזרה, עד שהיא נעלמת תחת אלפי ההשפעות של החיים המודרניים. מדובר על כן בבדיקה האם ניתן לשחזר אותה בחיים המקוריים. בסדנה יצאתי מן ההנחה שבכל הפולחנים קיים חפץ סמלי, אלו פולחנים שמרתקים את המאמינים או מתמרנים אותם, שלמשתתפים בהם יש יכולת לעורר מצבי תודעה עמוקים, מצבי טראנס. האירוע התיאטרלי עד מאוד הזה, כלומר הטראנס, הוא בדיוק המקום לצפות בהולדת האירוע התיאטרלי. אין בתרבות שלנו חפץ סמלי המשמעותי לכולם, מפני שהאופקים התרבותיים שלנו פרוצים לחלוטין, ואנחנו לא מסוגלים לפנות שוב לחפצים סמליים משמעותיים. בסדנה אנחנו עוברים על סדרת חפצים, חפצים יומיומיים, מופשטים או מרגיעים, אנו יוצאים מתוך ההנחה שקיים מבנה נפשי המשמר את המצב התיאטרלי והוא תמיד שקול לעצמי, אבל הוא יצא משימוש. האם ניתן להפעיל אותו מחדש? זו הבעיה. לכן יצרתי טכניקה מיוחדת, אותה כיניתי מְנֶמוֹדְרָמָה או דרמה של זיכרון. אבל היא לא שייכת לזיכרון הפרטי, או לפחות לא רק לו, אלא לזיכרון הקדמוני הקולקטיבי."
כשחזר לאיטליה, התנסה פרסן יחד עם תלמידיו הצעירים בטכניקה של עבודה בסדנה שאותה כינה מנמודרמה, והסטודיו לאמנויות הבמה שלו הפך למרכז תרבות בינתחומית אותו פקדו אמנים ואינטלקטואלים רבים. בין השנים 1975-78 ניהל את התיאטרון העירוני בבולצנו, והציג שם, בין השאר, גם את אחת מעבודות הסטודיו שלו, 'לווייתן', שבה עובדים השחקנים בהתאם לטכניקת המנמודרמה.
אלסנדרו פרסן נפטר ברומא, בשלושה באוקטובר 2001. בשנת 2004 ייסדה בתו אריאלה את קרן אלסנדרו פרסן במטרה לדאוג להפצה, לפיתוח ולמחקר של יצירתו ושל מתודולוגית ההוראה של המאסטרו, מתודולוגיה שכיום נכתבות עליה תזות באיטליה ובעולם, ונמצאת בשימושם של חוקרים ותלמידים לשעבר רבים.
מתוך כתב העת “Scena”, מס. 57, 2009
