עדויות

למה צריך עמותה?

יש אנשים שנדמה לך שהכרת מאז ומעולם. נדמה לי שאת אלסנדרו פרסן הכרתי עוד קודם לכן.

עוד בשנות החמישים ברומא, כשאמא שלי התרוצצה איתי לאורך ולרוחב הפינצ'ו, הוא כבר היה בסטודיו של אבי, אשר עשה את צעדיו הראשונים כרואה חשבון. כדי לאזן את החשבונות, או לפחות לנסות לאזן אותם, עלה בדעתו של פרסן לנסות לפנות לפעילות מסוג הקברט-תיאטרון 'אי נוטמבולי' בוויה ונטו.

כך מאז נעורי, כאשר בעקבות הקומדיה האיטלקית של שנת 68' הגיעו שנים שבהן ספרי הלימוד מנעו את כניסתי, וחלומותיי על הסטודיו המיתי לאמנויות הבמה נותרו בגדר שאיפה בלבד, השם 'אלסנדרו פרסן' היה נוכח במילים שנאמרו, כמו גם בדמיון.

ואחר כך, בין החזרי מס וחשבונות, לאורך שלושים שנה שבהן פגשתי אותו תחילה בכובע המתמחה שלי, אחר כך כשותף במשרד ולבסוף כיורש, בהתאם לתהפוכות החיים, מצאתי את חברתו, את מילותיו ואת דמותו בלתי משתנות.

במחיצתם של דוחות מס ודוחות חברות חולקים סיפורים ומצבים רבים, הפגישות רבות והשעות עוברת בשיחות, משני צדי המכתבה שלי.

שעות שבהן מעולם לא חסרו המילים. סיפור המעשה הוסיף משמעות אמיתית לדברים. לפעמים התווסף גם הֲלַךְ הנפש.

במיוחד בשנות ה-90, כשחקרתי אותו על התעקשותו להיעלם משדה הראייה, להיעדר מתכניות טלוויזיה וכדומה, דברים שנראו לרבים כמטרה עליונה וטעם החיים. הוא תמיד השיב לחקירותיי בהדגשת רצונו להקדיש את כל זמנו לכתיבה, לארגון נכון של יצירתו, להשלמת משימת העברתה הלאה.

למה להקים עמותה?
כדי לעזור לכך להתגשם.
כדי לתמוך במי שרוצים לתת את תרומתם.
אבל למען הכנות, גם כדי להמשיך בדרך כלשהי להיות בחברת מילותיו ובחברת דמותו.

הכרתי את אלסנדרו פרסן כשהיה לו בית הספר משלו בוויה סנט'אלִיוֹ, סמטה צדדית של וויה ג'וליה. הייתי נוכחת בכמה שיעורים.

הדבר שהרשים אותי במיוחד בדרך הוראתו היו היחסים שבנה עם תלמידיו: קו ישיר נמתח בינו לבין כל אחד מהם. מבטו חקר את האחר, כאילו רצה למצות ממנו את היכולות העמוקות והנסתרות ביותר, שאולי השחקן התעלם מהן. במפגש הזה עם התלמיד הוא היה דומה בעיני למאסטרו שלי, אורציו קוסטה, אשר ניסה בדרכים אחרות לגמרי לחלץ מהשחקן את הפוטנציאל היצירתי המקיף ביותר שלו.

השיטה של פרסן – ובפרט המנמודרמה לגווניה השונים – נגעה בנקודות לא נודעות של האישיות בחיפוש אחר פנימיות האדם, אשר נחשבה בעיניו 'מולדתו של האירוע התיאטרלי'. אלמלא היה זה פרסן בעצמו שהנחה את פיתוח התופעה היצירתית, סוג זה של תרגילים היה יכול להידרדר לעיוות נפשי.

פרסן יצא מתוך הפרט כדי לעבוד אחר כך על הוצאת התסביך הקולקטיבי של השחקנים. הוא סבר שהכרחי על השחקן לצאת לדרך חדשה, לשחרר את החופש היצירתי, כדי להחיות מחדש את צורת הביטוי – כלומר את התיאטרון – שכבר אין לזהותה במקורותיה ה'מיתיים', שכן אפילו המקורות הללו הוחלפו.

כאן נכנסו הרעיונות שלו, שחורגים מעבר לשנים שבהן פעל ובעיקר צפה את התפתחויות מעבר לזמננו. רעיונות הפונים למימוש של "ביחד תיאטרלי" אותנטי בחברה שלנו, המאחדים את בדידות הסדנה עם המוחשיות של החיים התיאטרליים, שבהם חיוניות התקשורת וההרמוניה עם הקהל.

התובנה על משבר המחזאות ששיקף באמונה תודעה קולקטיבית, מילאה את מחקרו וקנתה לה מקום של קבע בכתביו, במיוחד בספר יהתיאטרון, אחר כך', שבו מדגיש פרסן בהחלטיות את ההעלמות המודרנית של תיאטרון המיועד להיות פעולה אונטולוגית ביסודה, שבהעדרה נעשה התיאטרון שטחי ואף חסר תועלת.

ספר זה, שפורסם בהוצאת לטרצה בשנת 1980, צפה בין השאר את קשייו של התיאטרון שפנים רבות לנפשותיו, מנוגדות ומסובכות. אילו יפורסם הספר מחדש, אולי בתוספת תרומתם של פעילים וחוקרים שיוכלו לפתח את הרעיונות בעקבות הצעות המחבר, וכדי לאמת את המצב הנוכחי.

בתקווה לחידוש יסודי של התיאטרון, תיאטרון שבו מוצאת הקהילה אחווה, ניתן לראות שפרסן הותיר מרחב פתוח לדיונים, ומעל הכול הותיר את המשימה, שחייבת להיות גם פוליטית, למי שנשאר אחריו.

זיכרון אישי ומקצועי

אריאלה היקרה,

הכרנו לפני שנים אחדות בספרייה העירונית בפיאצה דל'אורולוגיו ברומא, כאשר הוזמנתי לספר את עדותי האישית באירוע 'מחווה לאלסנדרו פרסן'.

היום זהו יום חשוב במיוחד בשבילך. אני מרשה לעצמי לכבד בדרכי שלי את זכרו של אביך.
ביוני 1978 הוסמכתי בסטודיו לאומנויות הבמה של אלסנדרו פרסן, הגשתי את המסה 'הממד האבוד' למוזיאון לאמנות מודרנית ברומא. במשך שנתיים תמימות עבדתי עם פרסן באינטנסיביות רבה: בחרתי ללמוד בבית הספר שלו בוויה סנט'אג'ידו מפני שייצג את החדשנות האמיתית בתוך מגוון הכשרות השחקנים בארצנו.

מצאתי דרך לבלות שעות ארוכות בוויה גריבלדי עם המאסטרו שלי מעבר לשעות האקדמיות, עזרתי לו בסידור החומרים בסטודיו, ניירת וסרטים, בתרגום מאמרים נדירים, דיברנו על רעיונות ותוכניות, הקשבתי לסיפורים מניסיונו התיאטרלי בחו"ל ועל קשריו עם דמויות שהטביעו חותם משמעותי בשדה התיאורטי והמעשי של התיאטרון, דמויות אשר כוננו את השחקן המודרני. אני שומרת בקנאות את יומן הפגישות שלי ואת ההתכתבות האקדמית שלנו, היקרה מאוד לליבי. הוא אהב לומר לסטודנטים ש"ביסודו של דבר, מה שמעניין אותי הוא 'להכיר' את החבר'ה." אני אסירת תודה לפרסן שלימד אותי טכניקות בימתיות וטכניקות יצירתיות, וגאה בכך שזכיתי בהערכתו האישית, האמנותית והאנושית. היה זה ד"ר פרסן, בנוסף למרסל מרסו, שעודד אותי להמשיך במחקר, וזה מה שאני עושה כבר 30 שנה. אני חייבת לו הרבה. אלסנדרו פרסן, אביך, נוכח לעתים קרובות בהרצאות שלי.

אלסנדרו פרסן והולדת המְנֶמוֹדְרָמָה

אלכסנדרו פייראיזן, או בשמו האמנותי אלסנדרו פרסן, היה מורה דגול, מאסטרו מרכזי, בזירת התיאטרון המערבי של המאה ה-20. המְנֶמוֹדְרָמָה שלו הייתה אבן הפינה בתהליך שינוי הצורה שעברה טכניקת המשחק שייסד סטניסלבסקי, ובהמשך שינתה פניה והורחבה בדרכים מגוונות על ידי אנשי תיאטרון דגולים נוספים. אנשים כמו: אנטונן ארטו, גורדון קרייג, וסבולוד מיירהולד, יבגני וכטנגוב, יז'י גרוטובסקי.

אפשר לומר שקורות חייו מתמצתים את כל ההיסטוריה הדרמטית של מאה ששתי מלחמות העולם עברו עליה. אלכסנדרו פייראיזן נולד ב-1911 למשפחה יהודית בלודז' שבפולין. כבר בגיל שלוש עבר עם משפחתו לג'נובה שבאיטליה. בג'נובה למד בבית ספר יסודי, בתיכון ובאוניברסיטה. לאחר שהוסמך בפילוסופיה נסע לפריז ונהג לפקוד את ה'קרטל', כלומר אותה קבוצת אמנים שהיו בהם במאים כמו שארל דולן, לואי ז'ובה, גסטון באטי, ז'ורז' פיטואף וז'אק קופו. קבוצה שנולדה בתחילת שנות השלושים כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי והאקדמי ששורשיו במאה התשע עשרה. מפריז עבר לוורשה ולבלארוס. הוא הצליח להימלט בנס מבלארוס בשנת 1939, לפני שנסגרו הגבולות בגלל המלחמה שהצית הטירוף הנאצי הנפשע. כך התחילה עבור אלסנדרו פרסן תקופה של מלחמה אנטי-פשיסטית, שבה הצטרף לקבוצת אינטלקטואלים שייסדו קרלו רוסלי וג'וזפה רנזי. בתחילת 1943 הצטרף לתנועת ההתנגדות האיטלקית, וזמן קצר לאחר מכן נאלץ לברוח לשווייץ עם משפחתו. הם נדדו ממחנה פליטים אחד למשנהו עד שלבסוף שבו לאיטליה בשנת 1945. באיטליה הציע לו סנדרו פרטיני להיות מזכיר ועד השחרור הלאומי של ג'נובה ושל ליגוריה. פרסן קיבל עליו את התפקיד ובמקביל כתב בעיתון "קוריירה דל פופולו", אבל באותה עת כל מעייניו הופנו כבר לתיאטרון. בשנת 1947 הפיק את הקומדיה 'לאה ליבוביץ', שהקים לתחייה מתוך אגדה חסידית עתיקה בעזרת תפאורה ותלבושות שיצר עמנואל לוצאטי, עמית וחבר קרוב שלו, ובכך החלה פעילותו התיאטרלית ומופלאה כבמאי, מחזאי, ולבסוף גם מורה ומחנך. בשנת 1957 ייסד ברומא את 'סטודיו פרסן לאמנויות הבמה'. בתחילה יישם בסטודיו את שיטת סטניסלבסקי, ואחר כך נטש אותה מפני שסבר שהיא מושפעת יתר על המידה מהנטורליזם והפוזיטיביזם של תחילת המאה. הוא סבר שהתיאטרון המודרני איבד את הסמכות לעצב את התנהגות האדם בעולם, והפך למעין פעילות אסתטית משעשעת בלבד. הוא היה משוכנע שלצורך הולדתו המחודשת, האמיתית והמוחלטת, של תיאטרון הכרחי להתייחס לאנתרופולוגיה, ענף המדע היחיד שיש ביכולתו לסייע למחנך ליצור סוג חדש של שחקן המסוגל לשחזר את מורשת האבות האבודה, המשותפת לכל בן אנוש, המסוגל להשתלט מחדש על 'המעשה התיאטרלי הקדמוני' של 'האדם שהזדהה עם האל. שהפך להיות אל.' באותו שלב יצא אלסנדרו פרסן למסע ארוך ומפרך בברזל שבו למד את הכשוף ואת הפולחנים קדומים אשר האוכלוסייה האינדיאנית עדיין עורכת. כך תיאר הוא עצמו את מניעיו למחקר הארוך והמורכב בסרטון נדיר: "בעוד האמנויות האחרות הצליחו להמציא מחדש את יכולת הביטוי שלהן, ממשיך התיאטרון להשתמש בשפה המסורתית שלו. מכאן נובע, במיוחד בהשוואה לאמצעי תקשורת ההמונים, סוג של בלבול שפות. במצב זה של חוסר וודאות הכרחי לדעתי לצאת לחיפוש אחר שפה תיאטרלית אמיתית, בהנחה שקימת שפה שכזאת, להעפיל שוב למקורות החיים התיאטרליים ולהבין כיצד משולב התיאטרון בתרבות המקור שלו, מה מקומו ומה שפתו. בשלב זה נכנסת האנתרופולוגיה לסדנה. האנתרופולוגיה אכן מסוגלת לספק מידע מדויק מאוד על צורתו המקורית של התיאטרון: הריטואל, הפולחן הטקסי. במהלך טקס הפולחן מזדהה הכוהן עם האל, הוא מאבד את זהותו הפרטית והופך להיות האל. זוהי ליבת החיים התיאטרליים, שהיא היכולת להפוך למישהו אחר. במהלך הדורות הוחלף אלוהים בדמות אחרת, אבל הפעולה נשארה אותה פעולה. כיום הפעולה הזאת מעוותת ומסולפת בצורה כה מוזרה, עד שהיא נעלמת תחת אלפי ההשפעות של החיים המודרניים. מדובר על כן בבדיקה האם ניתן לשחזר אותה בחיים המקוריים. בסדנה יצאתי מן ההנחה שבכל הפולחנים קיים חפץ סמלי, אלו פולחנים שמרתקים את המאמינים או מתמרנים אותם, שלמשתתפים בהם יש יכולת לעורר מצבי תודעה עמוקים, מצבי טראנס. האירוע התיאטרלי עד מאוד הזה, כלומר הטראנס, הוא בדיוק המקום לצפות בהולדת האירוע התיאטרלי. אין בתרבות שלנו חפץ סמלי המשמעותי לכולם, מפני שהאופקים התרבותיים שלנו פרוצים לחלוטין, ואנחנו לא מסוגלים לפנות שוב לחפצים סמליים משמעותיים. בסדנה אנחנו עוברים על סדרת חפצים, חפצים יומיומיים, מופשטים או מרגיעים, אנו יוצאים מתוך ההנחה שקיים מבנה נפשי המשמר את המצב התיאטרלי והוא תמיד שקול לעצמי, אבל הוא יצא משימוש. האם ניתן להפעיל אותו מחדש? זו הבעיה. לכן יצרתי טכניקה מיוחדת, אותה כיניתי מְנֶמוֹדְרָמָה או דרמה של זיכרון. אבל היא לא שייכת לזיכרון הפרטי, או לפחות לא רק לו, אלא לזיכרון הקדמוני הקולקטיבי."
כשחזר לאיטליה, התנסה פרסן יחד עם תלמידיו הצעירים בטכניקה של עבודה בסדנה שאותה כינה מנמודרמה, והסטודיו לאמנויות הבמה שלו הפך למרכז תרבות בינתחומית אותו פקדו אמנים ואינטלקטואלים רבים. בין השנים 1975-78 ניהל את התיאטרון העירוני בבולצנו, והציג שם, בין השאר, גם את אחת מעבודות הסטודיו שלו, 'לווייתן', שבה עובדים השחקנים בהתאם לטכניקת המנמודרמה.

אלסנדרו פרסן נפטר ברומא, בשלושה באוקטובר 2001. בשנת 2004 ייסדה בתו אריאלה את קרן אלסנדרו פרסן במטרה לדאוג להפצה, לפיתוח ולמחקר של יצירתו ושל מתודולוגית ההוראה של המאסטרו, מתודולוגיה שכיום נכתבות עליה תזות באיטליה ובעולם, ונמצאת בשימושם של חוקרים ותלמידים לשעבר רבים.

מתוך כתב העת “Scena”, מס. 57, 2009

ג'נובה, רח' סומליה 2

הכרתי את אבי, אלסנדרו פייראיזן, בגיל שש. בתחילת מאי 1945 הוא הגיע ברגל לבית האיכרים שבידם הפקיד אותי שלוש שנים קודם לכן. הוא בא לוודא שאני עדיין בחיים. כולם מסביבי היו מאוד נרגשים: דיברו, בכו, צחקו, ואמרו לי שוב ושוב: "אבא שלך חזר."

בבוקר המחרת נעלם, הוא שם את פעמיו לדרך הארוכה למילאנו כדי להודיע לאמי שאני בחיים.
ראיתי אותו שוב כעבור שבועות ספורים כשעברנו לגור בג'נובה, בבניין ברחוב סומליה 2. באותה תקופה היה אבי מזכיר הוועד לשחרור לאומי של ג'נובה וליגוריה. באופן מפתיע, בעת שבה הבלבול משל בכול, חייתה משפחת פייראיזן הקטנה את התקופה הנורמלית היחידה שלה עד אז. אבי היה חוזר בשעות הערב, ולאחר מנוחה קצרה היה לוקח את האקורדיון שלו, אקורדיון אהוב יפהפה ושחור, מבריק ומעוטר בצדדיו באבני חן מלאכותיות, ובהנאה גלויה היה מלמד אותי שירים באיטלקית, בצרפתית ובפולנית.

לאחר שסיים לכתוב את המחזה 'לאה ליבוביץ", רצו אבי ולֶלֶה לוצאטי להתחיל בחזרות באולם בקומת הקרקע של הבניין. אני זוכרת את הצחוק, את השחקנים המאולתרים, את ללה, שאבי כפה עליו לדבר יידיש, וכדי לרצות אותו הגה פעם אחר פעם את שם המשפחה שלנו, פיי-ראי-זן, תוך נפנופי ידיים ודילוגים. לאחר מכן הגיעה תקופת של שני הסרטים, 'זעקת האדמה' ו'החומות של מלפגה'. בסרט השני שיחק ז'אן גבאן, שהגיע לעיתים תכופות לביתנו ברחוב סומליה כדי לשוחח עם אבי. סביר להניח שלא הייתי זוכרת אותו אילולי היה מפנק אותי במעדנים שלא ההורים שלי, ולא שאר האורחים ברחוב סומליה, יכלו להרשות לעצמם באותה תקופה.

אי אפשר להגדיר את הבית ברחוב סומליה כסלון ספרותי אמיתי, אבל בסלון שלו התקבלו בברכה אמנים ומשוררים. בין כתליו תוכננו מופעים ותערוכות, בהתלהבות ובתקווה.
ואז הגיע הערב הקסום, הבכורה של 'נשות וינדזור העליזות' במסגרת 'העונה הים תיכונית לאמנות ותרבות', בהפקת אבי. בעיניי היה זה ערב של פלאי פלאות; ההפתעה בכך שאבי הבטיח, באופן חריג לחלוטין, שאבוא לראות את ההצגה מילאה אותי אושר. אבי פיתח תיאוריה חינוכית מוזרה: ככל שתהיה בור יותר, כך תהיה מאושר יותר, לכן כדי להיות בטוח שאשאר בבורותי המבורכת אסר עלי ללכת לקולנוע ולתיאטרון והעדיף שלא אלך לבית הספר. על העיקרון שלא לשלוח אותי לבית הספר היה חייב לוותר, מפני שאמי, מורה במקצועה, הייתה נחושה בדעתה. אבל בכל השאר וויתרה אמי, לכן כשאמר לי שגם אני אבוא לקשקשניות העליזות, אני זוכרת לצד השמחה את התחושה, המטרימה אולי, שמשהו עומד להתרחש. חודשים אחדים לאחר מכן עזב אבי לרומא. התקרבנו שוב, ומצאנו זה את זה באמת, כאשר בחרתי בדרך שהרחיקה אותי מאיטליה.

אלסנדרו פרסן או על הסקרנות

כידוע, דמותו ויצירתו של אלסנדרו פרסן רחבי יריעה ומורכבים עד מאוד. אין ספק שהדוברים שהתאספו כאן יטפלו כראוי בהיבטים השונים של אישיות כה עשירה ובעלת הישגים כה פוריים בתחומים שונים של הספרות ושל האמנות. אני הייתי רוצה להדגיש היבט שבעיני הוא ההיבט המכונן של תבונתו ושל התעניינותו בתחומים שונים של ידע: הסקרנות. אני כמובן לא מתכוון לסקרנות רכילותית, טעמם השטותי של פרטים המוניים שפחות או יותר שייכים לחייו הפרטיים של אדם, אלא לסקרנות שנובעת מהתבונה השואפת לנדוד, לשוטט בתחומים מדעיים שונים, בפרדסים האינטלקטואלים השונים, תמיד מביאה עמה שאלות, ולעולם אינה מסתפקת בתשובות נחרצות.

במפגשי עמו, בשיחות שנגעו גם בממדים האנתרופולוגיים, התרשמתי תמיד מהחיוניות שבמבטו, מעוצמת ההתעניינות שלו, כלומר מהסקרנות שלו. בכך לדעתי טמון הממד המופתי של אלסנדרו פרסן, ובכך טמון בעיני כוח ההוראה האינטלקטואלי שלו. ובמיטב האיחולים להצלחת המפגש, אני שולח לכם את ברכותיי החמות.

Cliccando OK e proseguendo nella navigazione acconsenti all'utilizzo dei cookie. maggiori informazioni

Questo sito utilizza i cookie per garantirti una migliore esperienza di navigazione. Non utilizza alcun cookie di profilazione, ma sono utilizzati cookie di terze parti legati alla presenza dei “social plugin”. Cliccando OK e proseguendo nella navigazione acconsenti all'utilizzo dei cookie. Per informazioni aggiuntive sui cookie e sulla loro disattivazione consulta la nostra Cookie Policy.

Chiudi