1911. אלכסנדר קזימיירז פייראיזן, המכונה בשם הבמה פרסן, נולד בלודז' שבפולין, באותה תקופה בשליטת רוסיה.
1913. המשפחה עברה לג'נובה בעקבות עבודתו של אביו אדולף, אשר היה בנקאי.
1936. פרסם בהוצאת גוונדה (Guanda) את 'היקום כמשחק', הרחבה של תזת התואר השני שלו בפילוסופיה, שהוגשה לאוניברסיטת ג'נובה בהנחיית ג'וזפה רנזי (Giuseppe Rensi). בשנים שלאחר מכן התגורר לפרקים בפריז ולמד קורסים אחדים בסורבון ובפולין.
1939. נעמי יונה, אשתו, הביאה לעולם את בתם, אריאלה.
1942. ערך עבור הוצאת גוונדה את ספר כתביו של רנזי לאחר מותו 'המוסר כשיגעון' (La morale come pazzia).
1943. מצא מחסה בשוויץ עם אשתו, במחנה הפליטים בלוזאן. בלוזאן פגש את עמנואל לוצאטי (Emanuele Luzzati), אשר למד ב'אקול דה בוז ארט' (Ecole des Beaux Arts), והם הפיקו ביחד את המחזה 'שלמה ומלכת שבא' (Salomone e la regina di Saba).
1944. במחנה בטירת טרבנו ליד לוגנו, פגש את ג'ורג'ו קולי (Giorgio Colli), ונקשרה ביניהם מיד חברות אמיצה.
1945. חזר לג'נובה והתמנה למזכיר הוועד לשחרור לאומי של מחוז ליגוריה. המחזה 'שלמה ומלכת שבא' הועלה על בימת תיאטרון אוגוסטוס בג'נובה.
1947. כתב ביים את המחזה 'לאה ליבוביץ" בתיאטרון נואובו (Nuovo) במילאנו.
1949. ביים את 'נשות וינדזור העליזות' מאת שייקספיר שהועלה בגני נרבי שבג'נובה. הקים את 'העונה הים תיכונית לאמנות ותרבות' (Stagione mediterranea di arte e cultura) והפיק את מפגש הסופרים האיטלקים הראשון.
1950. פתח בוויה ונטו שברומא את מועדון הלילה 'אי נוטמבולי' (ציפורי לילה, I nottambuli), יחד עם וולטר קנטטורה (Walter Cantatore) ועמנואל לוצאטי. אמנים ואינטלקטואלים פקדו את המועדון, אך הוא נסגר עוד באותה שנה עקב בעיות כלכליות. ביים את המחזה 'איוב' (Job), מחזה דתי מאת לואיג'י דאלאפיקולה (Luigi Dallapiccola), שהועלה על בימת תיאטרון אליסאו (Eliseo). ביים את 'המאהב השלישי' (Il terzo amante) מאת ג'ינו רוקה (Gino Rocca) שהוצג באולם בפייאצה טומאזו של פיקולו תיאטרו דלה צ'יטה בג'נובה.
1952. ביים את 'הספר מסיבילה' מאת בומרשה (Beaumarchais) באולם של פיקולו תיאטרו דלה צ'יטה, בפיאצה טומזאו שבג'נובה. ביים את 'יום הביקורים' (Giorno di visite) מאת פרימו לואיג'י סולדו בתיאטרון לה פניצ'ה בוונציה.
1953. ביים את המחזה 'הרעלים לא מזיקים' (I veleni non fanno male) מאת קרלו מרצ'לו רייטמן (Carlo Marcello Rietmann) ואת 'החולה המדומה' מאת מולייר על בימת האולם של פיקולו תיאטרו דלה צ'יטה בג'נובה.
1954. ביים את 'החולה המדומה' מאת מולייר על בימת תיאטרו דלה ארטי ברומא. ביים את 'מופע מטורף' (Crazy Show) מאת גווידו סטניארו (Guido Stagnaro) ופדריקו קלדורה (Federico Caldura) בתיאטרון רג'ו בפרמה, ביים את המחזה 'יונים' (Colombe) מאת ז'אן אנוי (Anouilh) באולם בפייאצה טומאזו של פיקולו תיאטרו דלה צ'יטה בג'נובה, ביים את 'הרי זה כך (אם כך אתם סבורים)/כל אדם והאמת שלו' ((Così è (se vi pare)) מאת פירנדלו על בימת תיאטרון גובטי בטורינו.
1955. ביים את 'הקרס של פניסה' (L’amo di Fenisa) מאת לופה דה וגה (Lope de Vega), את 'השועל'(Volpone) מאת בן ג'ונסון על בימת תיאטרון דוזה בג'נובה.
1956. ביים את 'ליולה' (Liolà) מאת פירנדלו על בימת תיאטרון דוזה בג'נובה.
1957. ביים את 'השד פטר' (Il diavolo Peter) מאת סלווטו קפלי (Salvato Cappelli) על בימת תיאטרון דוזה בג'נובה, את 'כמו פעם, יותר טוב מפעם' (Come prima, meglio di prima) מאת פירנדלו בתיאטרון דלה ארטי ברומא, ואת 'הבן האובד' (Il figliuol prodigo) ו'ונוס בכבלים' (Venere prigioniera) מאת ג'אן-פרנצ'סקו מאליפיירו (Gian Francesco Malipiero) בתיאטרון דלה פרגולה בפירנצה. ייסד את 'סטודיו פרסן לאמנויות הבמה' בוויה דלה לונגרה ברומא, שהוכר על ידי משרד החינוך האיטלקי. כתב, ביים והפיק עבור שידורי RAI את סרט הטלוויזיה 'תלאות ארלקינו' (Le fatiche di Arlecchin).
1958. ביים את 'ברנש בשם יהודה' (Un tale chiamato Giuda) מאת קלוד-אנדרה פוז'ה (Claude-André Puget) ופייר בוסט (Pierre Bost) על בימת תיאטרון דוזה בג'נובה. ביים את 'בעלת הפונדק' (La locandiera) מאת גולדוני בריו דה ז'ניירו. במהלך שהותו בברזיל למד את פולחני הקאנדומבלה, והעמיק בתרבות זו.
1959. ביים את 'פרידה' (Il congedo) מאת רנטו סימוני (Renato Simoni) ואת 'רגע קודם' (Un istante prima) מאת אנריקו באסנו (Enrico Bassano)על בימת תיאטרון דוזה בג'נובה. ביים את גרסת פרסן ל'סגָנָרֶלו ובת המלך' מאת מולייר על בימת תיאטרון אטנאו (Ateneo) ברומא.
1961. ביים את 'נישואי מר מיסיסיפי' (Die Ehe des Herrn Mississippi) מאת פרידריך דירנמאט (Friedrich Dürrenmatt) בתיאטרון מרקדנטה בנאפולי.
1962. ביים את המחזה 'אנטיגונה' מאת טומאזו טראטה (Tommaso Traetta) על בימת תיאטרו קומונלה בפירנצה. הציג את פעילויות הסדנה של סטודיו פרסן במרכז פומפידו בפריז. ביים את האופרה 'הדיבוק', מוזיקה מאת לודוביקו רוקה, לברית מאת רנטו סימוני, בתיאטרו קומונאלה בפירנצה.
1963. ביים את 'השעה הריקה' (L’ora vuota) מאת סלווטו קפלי על בימת תיאטרון וולה ברומא.
אלסנדרו פרסן וייז'י גרוטובסקי, 1964.
1964. פירסם בכתב העת 'מסך' (Sipario) את המחזה 'גשם, הֲלַךְ רוּחַ' (Pioggia, stato d’animo) ששודר כתסכית רדיו ב- 1958. סטודיו פרסן ערך את הסמינר 'תיאטרון היום: תפקיד ושפה' (Teatro oggi: funzione e linguaggio).
1965. סטודיו פרסן ערך את הסמינר 'בעיות הבמה' (Problemi di palcoscenico).
1966. ביים את 'ורדים אדומים בשבילי' (Red Roses for Me) מאת שון או'קייסי (Sean O’Casey) על בימת תיאטרון וולה ברומא.
1967. כתב וביים את 'מעשי שטן. רשימות על ייסורים' (Le diavolerie. Appunti sull’angoscia), על בימת תיאטרון קאיו מליסו (Caio Melisso) בספולטו.
Santuzza Calì, Emanuele Luzzati, Alessandro Fersen. Golem, 1969.
1969. ביים את האופרה 'האסיר' (Il prigioniero) מאת לואיג'י דאלאפיקולה. ביים והמחיז את 'גולם' בתיאטרון דלה פרגולה בפירנצה. ביים את 'שבעת השירים' (Le sette canzoni) מאת ג'אן-פרנצ'סקו מאליפיירו בפסטיבל אדינבורו.
1971. ביים את 'הקול האנושי' (La voix humaine) מאת ז'אן קוקטו (Jean Cocteau) ופרנסיס פולנק (Francis Poulenc) בפסטיבל אדינבורו.
1972. ביים את 'אדיפוס המלך' מאת סופוקלס על בימת תיאטרון גרקו בסירקוזה. סטודיו פרסן ערך סמינר על הטכניקה הפסיכו-בימתית בתיאטרון דה נסיון (des Nations) בפריז.
Alessandro Fersen, Leviathan
1974. כתב וביים את 'לווייתן', שהוצג בתיאטרון דלה סיי (Sei) בספולטו במהלך פסטיבל 'שני העולמות' (Due Mondi).
1975. קיבל את ניהול התיאטרון העירוני (Teatro Stabile) בבולצנו. ביים את 'מעיין הכבשים' (Fuenteovejuna) מאת לופה דה וגה.
1976. ביים את המחזה 'המשרתת' (La fantesca) מאת ג'מבטיסטה דלה פורטה (Giovanni Battista della Porta) על בימת תיאטרו קומונלה בבולצנו.
1977. ביים טריפטיכון ('דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו' (Amor de don Perlimplín con Belisa en su jardín), 'העלמה, המלח והסטודנט' (La doncella, el marinero y el estudiante), 'אשת הסנדלר המדהימה' (La zapatera prodigiosa)) מאת פדריקו גארסיה לורקה ואת 'לאונס ולנה' (Leonce und Lena) מאת גיאורג ביכנר (Büchner) על בימת תיאטרו קומונלה בבולצנו.
1978. ביים את המחזה 'אמת חסרת בושה' (Spudorata verità) מאת פטר מולר (Peter Müller) על בימת תיאטרו קומונלה בבולצנו. התפרסם הכרך 'הממד האבוד. אלסנדרו פרסן, 1957-1978. עשרים ואחת שנות סדנה תיאטרלית'(La dimensione perduta. Alessandro Fersen, 1957-1978. Ventun anni di Laboratorio Teatrale) בעריכת ג'ורג'ו פולקו (Giorgio Polacco). קבוצת מחקר בהנחיית פרסן העבירה בגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא הדרכה על המנמודרמה.
1979. פרסן חווה משבר עמוק בעקבות מותו של חברו, הפילוסוף ג'ורג'ו קולי. הפיק סדנה בשם 'תיאטרון וחגיגה עתיקה' (Teatro e festa arcaica) באודיטוריום של מרכז הירידים מוסטרה ד'אולטרמרה בנאפולי.
1980. העביר את הסמינרים ״תיאטרון, קו רוחב עמוק״ (Teatro, latitudine profonda) בתיאטרון CRT במילאנו ו-'מושג החגיגה' (La nozione di festa) בתיאטרון אטנאו ברומא. פרסם את הספר 'התיאטרון, אחר כך' בהוצאת לטרצה (Laterza).
1981. הנחה במרכז פומפידו בפריז סדנה בשם 'הממד הנסתר' (La dimension perdue).
אלסנדרו פרסן בשיעור עם תלמידיו.
1984. הסרט הדוקומנטרי 'אל מקורות התיאטרון. המנמודרמה' (Alle origini del Teatro. Il mnemodramma) פתח את הכנס הבינלאומי לפסיכודרמה בניו-יורק. הקרנות וסמינרים נוספים נערכו באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת סטוני ברוק וב'קפה לה ממה' בניו-יורק.
1985. העביר את הסמינר 'מקורותיה התיאטרליים של התרבות' (Le origini teatrali della cultura) בתיאטרון פוליטֶקניקו ברומא.
1987. סטודיו פרסן ערך סמינר-מופע בשם 'תיאטראות אבלות ואֶרוֹס בעולם העתיק' (I teatri del lutto e dell’eros nel mondo arcaico) בתיאטרו פיקולו אליסאו ברומא.
1988. העביר את הסמינר ״קו רוח העמוק של התיאטרון״ (La latitudine profonda del Teatro) בתיאטרון סן לאונרדו בבולוניה.
1989. סטודיו פרסן ערך את המפגש 'בתוך השחקן. סטניסלבסקי, חמישים שנה אחריו' (Dentro l’attore. Stanislavskij 50 anni dopo) בתיאטרון לה סופיטה באוניברסיטת בולוניה.
1990. סטודיו פרסן ערך את המפגש 'המאה של התיאוריה (אָפּיָה, קרייג, מיירהולד, ברכט, ארטו, קופו)' (Il secolo della teoria (Appia, Craig, Mejerchol’d, Brecht, Artaud, Copeau)) בתיאטרון לה סופיטה באוניברסיטת בולוניה.
1991. העביר קורס למדריכי מנמודרמה ברומא, ב'לימוניה' שבוילה טורלוניה, מקום מושבו האחרון של סטודיו פרסן.
אלסנדרו פרסן בעת קבלת פרס נוברו, 1992.
1992. קיבל את פרס נוברו לתרבות ליגוריה.
1993. אורח הכבוד בכנס 'מופעי פולחן ושאמאניזם' (Performance Ritual and Shamanism) ב-Centre for Performance Research בקרדיף.
1996. קיבל את פרס 'אייסכילוס הזהב' (Eschilo d’oro) מטעם המכון הלאומי לדרמה עתיקה בקטגוריית הבמוי.
1997. קיבל את פרס הגטו של ונציה לתרבות יהודית באיטליה.
2001. קיבל את פרס אלדו טריאונפו (Aldo Trionfo) בריצ'ונה. בשלושה באוקטובר נפטר ברומא.